כך השמדתי קבוצת כדורסל

היום יום חמישי, 18.5.17, 14 ימים שהם שבועיים בדיוק לפתיחת סדרת גמר ה-NBA. אני מרגיש צורך לציין את זה, ובכן, כי זה העניין היחיד שנשאר מהפלייאוף המעפן הזה.

בצל פתיחת סדרת גמר המזרח בקול ענות חלושה, עמדה תגלית אחת מרעישה. סוף סוף מצאנו את השחקן היחיד בעולם שיכול להתהדר בתואר השחקן היחיד בעולם שהוא טוב יותר מלברון ג'יימס של הפלייאוף, וזה, כמובן, לברון ג'יימס של הפלייאוף אחרי 9 ימי מנוחה. לברון הגיע למשחק עם מטרה אחת נראית לעין, והיא לנוח כמה שיותר לפני סדרת הגמר מול גולדן סטייט. פתיחה סוערת של 15 נק', 7/8 מהשדה ומיניות מתפרצת ב-12 הדקות הראשונות של המשחק, ואנחנו נותרנו עם שלושה רבעים של גארבז'יה רצינית בשעות שבהן השמש לא זורחת, וקצת כן זורחת כי זה בשעות של הזריחה. לברון כתב הבוקר חיבור לרגל סיום החופש הגדול, הכותרת שלו הייתה "ככה השמדתי קבוצת כדורסל".

השאלה המתבקשת עכשיו היא – איך בוסטון עוצרת את לברון בהמשך הסדרה. התשובה הריאלית היא – הם לא. יש ימים שבהם אני שמח שאני לא בראד סטיבנס, היום הוא אחד כזה. עושה רושם שהיחידים שמסוגלים להעמיד מספיק כוח אש מול לברון בשלב זה הם גולדן סטייט, וגם אם הם יצליחו להקשות עליו – יש להם, באופן יחסי, די הרבה שחקנים שיכולים לנסות להתיש אותו: איגי, דוראנט, תומפסון, גרין – הרי שהם לא יצליחו לעצור אותו. אבל רגע, אלו חדשות של עוד שבועיים. היו רגעים ברבע השלישי שנראה היה שג'יילן בראון מצליח להקשות על לברון (ומשום מה הסלטיקס לא חזרו לאופציה הזו ברבע הרביעי), ושהוא מנסה להפטר קצת מהכדור (במיני ריצה של הסלטיקס ברבע השלישי הלברונס הריצו את אותו תרגיל 4 התקפות ברצף: פיק אנד רול ומסירה לצד החלש לשלשה מהפינה של שחקן לבן – לאב או קראודר) אבל במבט נוסף, ובכמה מבטים נוספים ברבע הרביעי, זה היה נראה כאילו זה חלק מתוכנית המשחק, ולברון לא באמת התקשה, אלא פשוט נח על המגרש לקראת הרבע הרביעי, כי טיירון לו לא נותן לו לנוח על הספסל.

(לברון ג'יימס, כפי שנראה הלילה ב-TD גארדן)

בגדול, אני תומך נלהב של פילוספיית "כדורסל זה משחק פשוט". לברון הוא בהחלט אחד מאלו שהופכים את המשחק לפשוט. בניגוד להרבה שחקנים אחרים שצריכים עזרה בשביל לקלוע, כמו פיק של שחקן אחר, מסירה טובה או יצירת מיס-מצ' להגנה, לברון צריך רק שני דברים בשביל לעשות נקודות: את הכדור, ורצון לעשות נקודות. אבל בכדורסל, עם כל התרגילים והטקטיקות והמיס-מאצ'ים המורכבים, גורלו של משחק יכול בהרבה מקרים להיחתם ברבע ראשון, שבו קבוצה אחת באה מרוכזת יותר ומצליחה להכתיב את הכיוון שאליו ילך המשחק. זה מה שקרה הלילה במשחק. ברבע הראשון שום דבר לא הצליח לסלטיקס, והקאבס, שניצלו את כל המיס-מאצ'ים כמו שצריך (אם זה בחילופים על איזייאה, אם זה קווין לאב שבמחצית הראשונה שיחק חזק פנימה וסיים את המחצית עם 3/6 ל-2 ו-4/4 מהקו, ואם זה לברון), נכנסו למשחק הרבה יותר טוב ובעצם הכריעו אותו מהרגע הראשון. בהגנה הימרה קליבלנד על השלשות של בוסטון, אטמה את הצבע והימרה על זריקות מרחוק (ובוסטון עשתה 1/8 לשלוש ברבע הראשון, ו-1/8 לשלוש ברבע השני, למרות שהגיעה לכמה זריקות סה"כ די נוחות במהלך המחצית). מעבר לזה קליבלנד הייתה חדה הרבה יותר, כששני ללברון היה טריסטן תומפסון, חיית המשחק האולטימטיבית, שאגדות יסופרו יום אחד על היכולת שלו לקחת ריבאונד התקפה, וקליבלנד מחצה את בוסטון בריבאונד במחצית הראשונה 28-14, כולל 6 ריבאונדים מתוך 14 אפשריים מתחת לסל של בוסטון.

בצד השני ראינו חבורה די מוכה של בודדים. אפשר להבין את הפרנצ'ייז, שבשלושה ימים רצופים הגיע לשלושה שיאים שונים – משחק 7, לוטרי ופתיחת סדרת גמר, שתגמר לו האנרגיה באיזשהו שלב. אז האנרגיה נגמרה בדיוק מתי שהייתה אמורה להגמר, ומעטים הסלטיקס שהיו מעדיפים שהנפילות תגענה באחד מהימים שקדמו למשחק מס' 1. בהגנה (ושוב, אני מדבר על המחצית הראשונה, שהכתיבה את הקצב של כל המשחק) הסלטיקס הפגינו מחווה למשחק ההגנה ההיסטורי של הפועל ירושלים בשנים האחרונות, עשו חילופים די אוטומטיים על כל חסימה של קליבלנד, מה שהפקיר את תומאס, אמיר ג'ונסון ואוליניק לחסדיהם של שחקני התקפה מוכשרים בהרבה ממה שהחברלייצים האלו יכולים לעשות בהגנה. וביום שבו הורפורד עושה למרכוס אולדריג', ותומאס עושה, ובכן, למרקוס אולדריג' (אלי אל תתעצבן! אוהב את הספרס כמו את החיים עצמם), אין לבוסטון שום דרך לנצח את לברון.

אז לקראת משחק 2, אלו ההתאמות שבוסטון צריכה לעשות, לטעמי: (1) לפרק את הדינמו הישן מהאופניים של איזייאה תומאס, ולחבר אותו לשחקנים. בלי מישהו שיפדל להם קצת אנרגיה הם לא יצליחו להתרומם. אם זה קצת האסל בהגנה, אם להתעקש קצת על חילופים לא אוטומטיים ואם זו סגירה יותר טובה לריבאונד (נקודה כואבת, אני יודע). (2) לקלוע. אלמנטרי, ווסטון ידידי, אך לפי המשחק הראשון לא מספיק ברור לסלטיקס. הסגירה של הצבע וההכרח של בוסטון לקלוע מרחוק במשחק הזה היה קריטי. (3) את לברון הם לא יעצרו, אולי אם יצליחו להאט בקצת את שאר הבהמות שסביבו (למרות שהם כל כך עמוקים שתמיד יהיה עוד מישהו שישלשל עליך עוד שלשה), אולי, רק אולי, הם יצליחו לייצר מראית עין של סדרה.

לסיום, שכחתי לציין את זה בפוסט הקודם, אבל היה לוטרי ונקבעו המיקומים בדראפט. על זה יש לי שני דברים להגיד: הראשון, קבוצות הליגה צריכות להתאגד ביחד ולדאוג שהלייקרס לא יבחרו את לונזו בול. זה יהיה צדק פואטי אם האבא הדביל שלו יצטרך לכתת רגליו לפריפריה, ואין לי ספק שראוי שיעשו למשפחה הזו את ה"דווקא" הגדול בהיסטוריה. השני, דאלאס קיבלו בחירה מס' 9. אני יודע שאף אחד לא מדבר על בחירות מאוחרות כל כך, אבל אני יכול רק להגיד דירק נוביצקי, וההיסטוריה תחזור על עצמה (אני יודע שהם לא בחרו בו, די, תפסיקו לטרחן).