כשמטאל וכדורסל נפגשים

תשאלו כל אוהד כדורסל בעולם מה הן שתי המילים האהובות עליו. התשובה תמיד, אבל תמיד, תהיה "ארוחה חינם". אחרי שהאכלתם אותו, דאגתם שהוא ישבע ויהיה מרוצה, תשאלו אותו שוב, מה הן שתי המילים האהובות עליך. ללא היסוס הוא יענה לכם "שנת צהריים". ובגדול אני יכול להמשיך עם זה שעות, אבל בסוף נגיד לצמד המילים "משחק שבע". וכבכל משחק 7, העיניים נשואות אל עבר הכוכבים הגדולים, אלו שמתעלים ברגעי האמת, הסופרסטארים, שחקני הכדורסל שיגיעו להיכל התהילה בערוב הקריירה המפוארת שלהם. וכמו בכל סדרה, גם פה כולם חיכו לאגדות שהגיעה זמנן להירשם: מצד אחד, אצל האורחים, ג'ון וול ובראדלי ביל. מהצד השני, אצל בוסטון, קלי אוליניק ומרכוס סמארט.

רגע.

מה?

תנו לי לנסות לכתוב את זה שוב: מהצד השני, הקבוצה שסיימה ראשונה במזרח, ושתהנה מיתרון ביתיות בגמר מול קליבלנד, קלי אוליניק ומרכוס סמארט.

טוב, משהו כנראה נדפק לי במקלדת.

וברצינות, מה היה לנו הבוקר? (1) כוכב שדיבר על זה שאף אחד לא יבוא אליו הבייתה לבוש להלוויה, ואז נראה כמו בר מינן של שחקן כדורסל (2) רוצח בגובה של שטיחון אמבטיה, שלא חיכה לרבע הרביעי והחליט להוציא את כלי הנשק (פמוט, בספריה) בסוף הרבע השלישי ו-(3) קלי אוליניק.

נתחיל עם קלי אוליניק. קלי אוליניק נראה פחות כמו שחקן כדורסל, ויותר כמו תיכוניסט חובב מטאל שעמוק בפנים הוא חנון ויאבד את הבתולין בגיל 36. הבנתם את הטיפוס, אחד כזה שהולך להופעות בכוכים חשוכים בשכונות הרעות של העיר, אבל עושה את זה תמיד אחרי שהוא הלך לעזור לסבתא לפתוח פרופיל פייסבוק. עד לפני רבע שעה הדיון היה אם אוליניק הוא שחקן כדורסל לגיטימי או סתם חובב אלימות. בעיני הדיון הסתיים ברגע שדריימונד גרין (וכן, הוא יקבל עוד פוסט במהלך הפלייאוף) החליט לספר שהוא השחקן הכי מלוכלך בליגה. באחד הפודקאסטים ששמעתי שבוע שעבר טענו שגרין אמר את זה בגלל שאוליניק לבן. אני טוען שהוא אמר את זה כי הוא אדיוט. בכל מקרה, לאוליניק יש מהלך כזה שהוא עושה איזה פעם-פעמיים במשחק, שבו הוא מכדרר מחוץ לקשת, אחד הגארדים מגיע בשביל לקבל את הכדור, ואז אוליניק פתאום מסתובב במהירות (איטית, אבל גם זה סוג של מהירות), ומכדרר את עצמו לסל קל. ובכלל, אוליניק הבוקר הראה מגוון של תנועות שאף אחד, כולל כנראה אוליניק עצמו, לא חשב שיש לו. שלשות, נקודות עם הגב לסל, חדירות מכדרור. פשוט החבילה המלאה.

(קלי אוליניק, כמו שהוא אמור היה להיות לבוש הבוקר)

הלאה. איזייאה. אני חושב שהנתון הכי בולט במשחק של איזייאה זה לא הנקודות באחוזים סבירים לחלוטין, אלא העובדה שהוא מסר 12 אסיסטים, הכי הרבה שלו עד היום בפלייאוף הזה. וזה חשוב בעיקר כי איזייאה הוא לא באמת רכז קלאסי, אחד שעושה את השחקנים סביבו טובים יותר. בשביל זה יש להם את הורפורד. בקבוצה הכי קבוצתית בליגה, ותכף אני אגע בזה טיפה יותר לעומק, איזייאה הוא השחקן שלוקח את הכדור ועושה נקודות. אז נכון שהוא מוסר 6.5 אס' בפלייאוף, אבל זה באמת בגלל שהוא משחק בקבוצה מאוד מאוד קבוצתית. וברגע שהוא נכנס לשטף הקבוצתי של בוסטון, הם נהיים קטלניים בהרבה. מעבר לזה, 17 נק', 3/3 מחוץ לקשת, 6 אס' ו-0 איב' במחצית השנייה, וככה צריך להיראות הסופרסטאר שלך במשחק הכי חשוב של העונה, עד כה.

ואם כבר מדברים על סופרסטארים – אהלן שלום לך, ג'ון וול. אומרים שההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, וג'ון וול לא היה בצד שלהם הפעם, ואני חושב שאין יותר מדי טעם להעמיק בו מדי עכשיו. בגדול – למרות שההגנה של בוסטון ברבע הראשון הייתה פריכה למדי ודי גרועה ברמה הקבוצתית, היא עשתה את המוות לג'ון ג'ון. דבר ראשון, וול יתעורר בלילות הקרובים מזיע אחרי שהוא ירגיש את אייברי בראדלי עושה לו נעימי מתוך שינה. אבל גם כשההתקפה של וושינגטון או וול עצמו הצליחו להתגבר על בראדלי, הייתה יופי של עזרה של שאר הקבוצה על הרכז, והוא מהרגע הראשון לא היה במשחק. בוסטון הלכו על שיטת "שכל השאר ינצחו אותי ורק לא וול", והצליחה. בעיקר כשכל השאר זה עוד שחקן ורבע. צ'יזס, תביאו מישהו פחות גרוע מג'נינגס לספסל שלכם. ואם אתם זוכרים, דיברתי באחד הפוסטים הקודמים על החשיבות של בוגדנוביץ' במשחק הזה, והוא, כמו בשאר ההפסדים של וושינגטון בסדרה, לא הגיע הבוקר. בגלל הדבר הזה, אם וושינגטון רצתה לנצח את המשחק הזה, היא הייתה חייבת לפתוח את המשחק טוב בהרבה- כי החמישייה שלה טובה יותר (בעיקר בגלל שאיזייאה לא מאמין בקיומה של מחצית ראשונה, ככה זה בדת שלו), ובגלל שבמחצית השנייה, משחק אחר משחק, כבר לא נשאר להם אוויר. אז וושינגטון הולכת הבית ומה שנשאר להם זה למצוא בקיץ נגר טוב שיבנה להם ספסל ראוי לקראת העונה הבאה.

הבטחתי כמה מילים על ההתקפה של בוסטון שהיא לא איזייאה, ואני איש שעומד במילתו (ברצינות, הייתי סוג של ילד פלא, והצלחתי לעמוד בברית מילה שלי). אז הנה כמה מספרים, למרות שהוכחתם שאתם לא אוהבים שאני מדבר יותר מדי על מספרים, שמדברים על כמה שההתקפה של בוסטון מוצלחת: ובכן, בוסטון מובילה את הפלייאוף בממוצע מסירות למשחק (כן כן, יותר מפאקינג גולדן סטייט). היא מובילה את הפלייאוף בממוצע נקודות אחרי אסיסטים, והיא מובילה את הפלייאוף באסיסטים פוטנציאליים. אני לא יודע מה זה אומר, אבל ווהוו ווהוו, זה נשמע חשוב (סתם, זה מסירות שהיו טובות מספיק אבל לא הפכו לסלים, בגדול). חוץ מזה הם מובילים את הפלייאוף בנק' של קאץ'-אנד-שוט, שמגיעים אחרי מסירה ואחרי תנועה של שחקנים ללא כדור, והם רק מקום 12 בפלייאוף בנקודות שהן פול-אפ. ככה זה נראה כשיש לך סגל שמלא בשחקנים שלא היית חושב שיוכלו לייצר לך נקודות (וברצינות, מישהו צריך להגיד לאייברי בראדלי להפסיק לכדרר. הוא לא אמור לעשות את זה, וזה מבלבל את השומרים שלו, והם מפסיקים לשמור עליו בגלל זה וזה פשוט לא פייר).

ועוד משהו שאני חייב לכתוב – במצב של 82-79 לסלטיקס (חצי דקה לסיום הרבע השלישי), אוליניק החטיא שלשה, הורפורד לקח ריב' התקפה, והוציא חזרה לאוליניק, שמסר לסמארט, שהיה פנוי לגמרי בפינה. בוגדנוביץ', שעוד נראה היה שהוא מתכנן לקחת את הריב' הגנה מלפני חמש שניות, התעורר מהחלום שבו הוא היה שרוי, התסכל ימינה, הסתכל שמאלה, ונזכר שמישהו צריך לשמור על הקלעי שעומד כבר איזה 20 דקות מחוץ לקשת לבד. סמארט תפר את השלשה הזו, וזה בעיני מהלך שמסמל משחק שלם.

ועכשיו, קליבלנד. או כמו שאומרים אצלנו, חחחחחחחחחח בהצלחה העיקר שתקבלו את המקום השני בדראפט (אחרי דאלאס).