הבלדה על ג'וני סימונס

דקה וחצי לסיום המשחק, כשעל לוח התוצאות בתחילה שוויון, ואחרי זה יתרון של 3 נקודות לגולדן סטייט, יצאה סן אנטוניו לשתי התקפות. המאמן הטוב בהיסטוריה החליט לשים את מבטחיו בבחור (לא כל כך) צעיר, ג'ונתן סימונס שמו, שיוביל את שתי ההתקפות האלו של הספרס. ההתקפה הראשונה הסתיימה בחדירה לסל וזריקה קשה על דריימונד גרין (והחטאה), והשנייה הסתיימה בחדירה על מגן נמוך יותר (ליוינגסטון), שהצליח לגעת בכדור, ומסירה החוצה לשלשה קשה של דני גרין מהפינה (ו... החטאה). לספרס עוד הייתה הזדמנות לתקן עם ריב' התקפה של אולדריג' שנתקל, שוב, בדריימונד גרין של המחצית השנייה (הבן דוד הרחוק והמוצלח הגנתית של דריימונד גרין של המחצית הראשונה). אני חייב להגיד שאני מאוד מחבב (מאוד) את ג'וני סימונס (בקטע אפלטוני). יש לו ביצים (שוב, בקטע אפלטוני), הוא שומר טוב, הוא לא מפחד לקחת את מה שנותנים לו, והוא די מוכשר. לא קווין דוראנט פוגש את קאווי לאונד מוכשר, אבל בהחלט מאנו ג'ינובילי פינת ג'יי אר סמית' מוכשר. יש לו בעיה אחת, והיא שהוא טפשון שזה למות. ולשים את החיים שלך בידיים שלו בדקה האחרונה, לא בטוח שזה מה שהרופא היה רושם לכם לצורך בריאות ארוכת טווח.

47 דקות קודם לכן, ובאיחור של שנה, התחילה סדרת גמר המערב של העונה הקודמת. רוב הניתוחים עסקו בדברים שהספרס צריכים לוותר עליהם בהגנה, כי אי אפשר לעצור את כולם (תנו לגרין לזרוק שלשות, הם אמרו). כולכם בוודאי מכירים את המשפט האלמותי של פופ (אחרי שחיפשתם בגוגל "משפטי השראה פופוביץ' כדורסל"): "כדורסל הוא משחק פשוט. מה שמנצח אלו העקביות והתחרותיות". ובמחצית הראשונה, זה פשוט נראה ככה. יש לך יתרון בצבע? תשחק בצבע. צריך לשמור חזק וצמוד בשביל לעצור את גולדן סטייט? נשמור חזק וצמוד את גולדן סטייט. וס"א הוכיחה שעם שחקנים בעלי אופי ומחויבות הגנתית, לפעמים לא צריך לוותר על שום דבר. ופתאום זה לא נראה כל כך מורכב לעלות ליתרון של 25 נק' נגד אחת ממכונות ההתקפה וההגנה היעילות של כל הזמנים. ההגנה של הספרס אימללה את סטף (עוד נגיע אליו) ברבע הראשון, כשפשוט לא נתנו חצי סנטימטר לנשום, וגם הקשתה על דוראנט (גם אליו עוד נחזור, מושון) באופן יחסי והכריחה אותו לזריקות קשות. אז כשאתה סופרסטאר ברמה היסטורית, כמו שדוראנט הוא, הוא לקח את הזריקות האלו, וקלע אותן באחוזים סבירים, גם אם לא מספיקים.

אני לא בטוח שזו הייתה תוכנית המשחק ההגנתית של הספרס, אבל לי זה הרגיש כאילו הם רוצים לשחק על החוליה החלשה בשלישיה ההתקפית של גולדן סטייט (עד כמה שאפשר לקרוא לשחקן של 22.3 נק' למשחק בעונה הסדירה חוליה חלשה, כן?), העונה לשם קליי תומפסון (ושאני לא אתחיל לדבר שוב על הזקן הצרפתי. מה אתה, בן 16?). מתוך השלישייה הגדולה, קליי הוא ללא ספק זה שהכי קשה לו לייצר לעצמו זריקה, ובטח כשהוא לא נכנס לקצב, היית מעדיף שהכדור יהיה אצלו. אז נחזור לנקודה שהתחלתי איתה לפני הקשקושים האלו: קליי סיים את הרבע הראשון עם 1/5 (או 1/6? לא זוכר, תהרגו אותי) מהשדה, כשהוא מקבל כדורים יחסית (לסטף ודוראנט) בקלות, אבל כל הזריקות שלו היו עם שמירה עליו. ז"א שהוא לא הצליח להגיע לזריקות טובות, שיכניסו אותו לקצב, ולא סתם הוא סיים את המשחק עם 2/11 מהשדה (ואולי אפשר גם לחבר את זה לאיבוד המטופש שלו בסיום).

בהתקפה הספרס שיחקו חכם ופנימה. אף אחד לא הצליח לשמור על אולדריג' במחצית הראשונה (כולל דריימונד גרין), פשוט כי הוא גדול וחזק יותר מכולם. במחצית השנייה זה היה נראה שנגמר לו האוויר, והפוסט-אפ'ס שהלכו לו יחסית בקלות במחצית הראשונה היו כבדים יותר ורחוקים יותר מהטבעת. אין יותר מדי מה להרחיב על אולדריג', לטעמי. הוא ניסה לקחת על עצמו את המשחק במחצית השנייה, והגיע למקומות שהוא אמור להגיע אליהם, הכדור פשוט לא נכנס. אם עוד 2 זריקות נוחות (יחסית) שלו היו נכנסות לסל במחצית השנייה, והטור הזה היה מדבר שוב על האופי הקלוקל של הווריירס. מאנו הוכיח פעם נוספת שהדבר הכי חשוב בפלייאוף הוא נסיון, והיה אדיר ומעורר השראה (ושתי ההתקפות האלו שדיברתי עליהם בפסקת הפתיחה היו אמורות, לטעמי, לעבור דרכו).

בצד השני של המגרש עמדה גם קבוצה, לא רעה אפילו. האגדה מספרת שבקבוצה הזו משחקים שני זוכים בתואר ה-MVP של הליגה בעבר (או, עדיין נכון לעכשיו, בהווה). הראשון, קווין דוראנט. גילוי נאות, מתוך הצמד ווסטברוק את דוראנט תמיד חיבבתי יותר את ראס. הוא חיה רעה, הוא מפלצת, הוא זה שכל הנשים רוצות להיות איתו וכל הגברים רוצים להיות כמוהו. דוראנט, כשרוני הרבה יותר בבירור, תמיד הרגיש לי כאילו הוא קולע כי זה מה שהוא יודע לעשות, ולא כי זה מה שהוא רוצה לעשות. אז נכון שהוא היה לוקח זריקות גדולות וקשות באוקייסי, ונכון שהוא היה הכוכב שלהם, אבל אם הייתי צריך לבחור עם מי לצאת למלחמה מבין השניים, הייתי הולך על ווסטברוק, בלי צל של ספק. היום, בקבוצה שהפילוסופיה ההתקפית שלה שונה ב-180 מעלות מזו שהוא הורגל אליה, הגדולה שלו יכולה סוף סוף לבוא לידי ביטוי גם בתכשיטי אצבע מוגזמים. אלא אם יקרה משהו מאוד דרמטי ב-3-4 שנים הקרובות, אני לא רואה איך הוא נכנס לרשימת הכוכבנים ע"ש מייקל ג'ורדן, הכוללת פיגורות כמו מייקל ג'ורדן (DUHHHHHHHH), לברון ג'יימס, טימי דאנקן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ועוד. כמובן שהוא כן היכל תהילתניק עתידי, ואם מספיק טבעות גם אחד מהבכירים, אבל עדיין. וזה נראה שמעולם לא נבנתה לשחקן קבוצה למידותיו של שחקן כמו מידותיה של גולדן סטייט למידותיו של דוראנט. עם זה שהוא הכוכב הגדול של הקבוצה, הוא עדיין רק בורג (גדולה, חזקה) בתוך מערכת התקפית משומנת, וזה יושב עליו פיקס.

השני, סטף קרי. כתבתי לפני כמה ימים על האפשרות שמשחק 6 בין ס"א ליוסטון יהיה המשחק שיגדיר קריירה להארדן. הפלייאוף הזה, בעיני, הוא הפלייאוף שיגדיר את סטף קרי. ממקום ברשימה המטריפה של שחקני על שלא הופיעו ברגע האמת על שם סטיבי נאש עם הופעת אורח מטריפה של כריס פול (ונכון, השוואה בעייתית עם העובדה שיש לו אליפות. אבל הוא היה די גרוע בגמר נגד לברון ושאר הקונוסים שהקיפו אותו ב-2015, והעובדה שאיגי האלוהי סיים בתור ה-MVP של הגמר עומדת לגמרי לרעתו). ואתמול, אחרי שתי סדרות שלחלוטין לא יכולות להגדיר קריירה (ואם כן, אז רק לרעה), סטף התחיל את המסע אל עבר חוף המבטחים שהוא האנדרטה על שמו של דירק נוביצקי בפלייאוף 2011 (וכנראה אף רחוק מזה, רק הזמן יגיד). לקיחת האחריות, ההבנה מה התקפית מה צריך לעשות בשביל לקלוע, ואפילו, רחמנא לצלן, עשה הגנה טובה בדקות הסיום (כולל חטיפה גדולה). אז אם סטף קרי יזכר אצלכם בראש יום אחד כחבר בקבוצת השחקנים הגדולים ששיחקו את המשחק, תזכרו במשחק הזה, שבו הוא התחיל להוריד קופים מהגב.

לסיום, ואם הגעתם עד לפה אתם כנראה או מובטלים או ממש אוהבים NBA, כמובן שחייבים מילה על הפציעה של קוואי. מבחינת כדורסל, ס"א הוכיחה, רק לפני שבוע, שיש לה מה למכור גם בהיעדרו של הכוכב. וכשאני מדבר על מה למכור, אני מתכוון על לשמור על יתרון 23 נק' בפחות מ-20 דקות. לי זה הרגיש שהפציעה, יותר משפגעה מקצועית (וכמובן שהיא פגעה, 26 נק', 7/13 מהשדה, 11/11 מהקו, והגנה), היא חבטה עם מחבט בייסבול בספרס מורלית. זה היה נראה כאילו הספרס מחכים לאיזשהו מושיע שיחליף את קאווי, בזמן שהווריוס רצו 18-0. אני מעריך שאם הספרס היו מצליחים לגרד ניצחון אתמול, הם היו מושיבים את קאווי למשחק 2. לא יודע מה מצבו, אבל בלעדיו אני לא רואה איך הספרס לוקחים את משחק 2 (כאילו, גם איתו, כן? אבל פופ), ובהיותי האיש החרדתי שאני, אני כבר רואה איך הסדרה הזו, שיכולה ללכת למקומות מאוד כיפיים, תהיה ב-3-0 וכל מה שנזכור ממנה זה את הרגל של זאזה.

ואחרי שסיכמנו את הדבר הזה, אפשר לחזור ולהתמקד במשחק מס' 7 של הסדרה של הסיבוב הקודם שמסתיימת אחרי שהתחיל כבר הסיבוב הבא, כי כנראה מי שהכין את לוח המשחקים של הפלייאוף הזה היה ממש שיכור. ואחרי שזה קורה, שמישהו ילך למצוא איפה לברון נמצא עכשיו.

(בתמונה: בתור מובטל, אני יכול להבין כמה קשר ללברון יהיה לחזור לשחק עכשיו אחרי החופשה של החודשיים שהייתה לו)