דברי העיוורים

אז בוסטון ו-וושינגטון הולכות למשחק 7. בגדול – הידד!! אנחנו אוהבים משחק 7. בקטן – יהיה לי קשה לעקוב אחרי המשחק השביעי עם עיניים עקורות, זכר לששת המשחקים הראשונים בסדרה (בסדר יא טרחנים, להוציא 8 דקות במשחק 2 ועוד שתי דקות במשחק 6). אז בגלל שהעיניים שלי היו עסוקות בלהיות עקורות, ננסה הפעם למצוא את הסטטיסטיקות המנצחות של הסדרה. אז מה יש לנו בסדרה הזו? דבר ראשון, כדורסל בינוני מאוד, שהגיע לשיאו במשחק 66 המחריד (זה כמו שמפלגת העבודה היא בינונית כבר איזה 20 שנה, ואז הגיע בוז'י). 4 מתוך השישה אפילו לא היו צמודים, ועוד אחד מהשניים הנותרים היה צמוד עד להארכה ואז איזייאה. אז מה יש לקבוצות להציע לנו לקראת משחק 77? דבר ראשון, והוא הנתון הסטטיסטי הבולט ביותר, מבט זריז מלמד אותנו שלשתי הקבוצות יש 100% הצלחה במשחקים בהם מנצחים. לא נתון שרואים כל יום.

מהצד של בוסטון, יש, כמובן, את איזייאה. לאיזייאה יש בעיה אחת בסדרה הזו: בשביל לזרוח הוא צריך שילוב ייחודי של שני גורמים ייחודיים: שזה יהיה רבע רביעי, ושהמשחק יהיה צמוד. בכל אפשרות אחרת הוא פשוט נמוג לו אל תוך ה-142 הסנטימטרים שלו. בשני המשחקים הצמודים של הסדרה הוא קלע 30 נק' ברבע הרביעי (ועוד 9 בהארכה של משחק 2) לעומת 10 נק' ב-3 משחקים לא צמודים (במשחק 3 הוא כלל לא שותף ברבע הרביעי). חוץ ממנו, פאקינג אייברי בראדלי. לא ברור מאיפה זה הגיע, אבל בראדלי נזכר שהמטרה של משחק הכדורסל, היא, ובכן, לקלוע את הכדור לתוך הסל. 29 נק' במשחק חמש, 27 נק' במשחק 6 (רואים? אם היה קולע 29 גם במשחק השישי לא היה בכלל משחק 7, מה שאומר שאם בראדלי קולע 29 נק' בוסטון מנצחים). אחרי שקלע 11.0 נק' סולדיות ב-4 משחקים הראשונים, פתאום הוא נהיה קריטי להתקפה. וכשבראדלי טוב בהתקפה, בוסטון מרוויחים פעמיים (כי הוא טוב גם בהגנה. ראיתם מה עשיתי פה?). בראדלי הוא גם נייר לקמוס (או שחקן לקמוס, או בן אנוש לקמוס) טוב להתקפה של בוסטון. הוא לא מייצר לעצמו, הוא קולע בעיקר במתפרצות, אחרי ריב' או מחיתוכים. כמעט 60% מהזריקות שלו מגיעות אחרי שהוא בכלל לא כדרר. ברגעים בהם התומאסיות (מלשון לעשות תומאס) קצת נעצרת, בוסטון חייבים משחק קבוצתי שיחפה על חוסר הכשרון היחסי שלהם. השלישי, אל הורפורד. הוא שמן וחביב ונראה כמו הילד הזה שהיו גונבים לו את ארוחת הצהריים בבית ספר (כי הוא אמריקאי. בישראל אין קפיטריות). חוץ מזה היום הוא הברומטר של הקבוצה שסיימה במקום הראשון במזרח. בקטנה. אז מה הסטטיסטיקה שלו אומרת? ובכן, הוא קולע 2.5 נק' יותר בניצחונות. בקטנה. אבל הוא לוקח יותר מפי-שניים ריבאונדים (4.3 בהפסדים, 9.0 בניצחונות), ומוסר 3 אסיסטים יותר בניצחונות. (3.7, 6.7). זוכרים מה כתבנו על בראדלי ועל היכולות ההתקפיות שלו? פה טמון הכלב. איזייאה שהוא אליל הוא לא באמת רכז-עושה-את-האחרים-טובים-יותר לאורך זמן וביציבות, ובשביל זה המציאו את הורפורד.

מהצד של וושינגטון, ובכן, יש את ג'ון וול. אבל ג'ון לא מעניין, כי ההבדלים אצלו בין ניצחונות להפסדים הם די זניחים (יתרה על כך: הוא קולע יותר, באחוזים טובים יותר, ומוסר יותר אסיסטים בהפסדים, אם כי הוא מגיע פחות לקו- 4.7 פעמים בהפסדים לעומת 9.0 בניצחונות, ומאבד קצת יותר בהפסדים). בראדלי ביל שהוא אח של הביוקר קולע 5 נקודות יותר בניצחונות, שזה משמעותי כשלא מפסידים בממוצע ב-241 נקודות הפרש. אז איפה ההבדל? ובכן, דבר ראשון, בהגנה, מן הסתם (תשמעו אני דוקטור לכדורסל). הסלטיקס קולעים בסדרה הזו 31 נקודות יותר בממוצע בניצחונות מאשר בהפסדים. זה פסיכי. איך מורידים להם את כמות הנקודות? אני שמח ששאלתם. מעביר את השאלה שלכם לסקוט ברוקס, כי בגדול, זו הבעיה שלו, לא שלי. אבל אם אתם שואלים אותי (ובגדול לא הייתי ממליץ לכם לשאול אותי), צריך לזכור שבוסטון משחקת את הלאקי-בול, זה שמבוסס הרבה על שלשות (שנייה בפלייאוף בזריקות מחוץ לקשת למשחק). יש הבדל של כמעט 5 שלשות ו-10% אחוזי הצלחה בין הניצחונות של בוסטון להפסדים שלה בסדרה הזו. אז שוב, כמו במשחקים הקודמים, הדבר הראשון שהם צריכים לעשות זה להוציא את הכדור מהידיים של איזייאה. בתור הקלעי הטוב ביותר בקבוצה (בטח במצבים שהם לא מתוך תרגיל), לאחרים יהיה קשה לעשות נקודות. שנית, וושינגטון חייבת להוריד את כמות הזריקות של בוסטון. איך? איבודים וריב' הגנה, תחום שאמור להיות להם יתרון שם. האקס פקטור הנוסף של הקבוצה – בויאן בוגדנוביץ'. דבר ראשון, פאקינג בויאן בוגדנוביץ'. מבחינת שם, הוא מתקרב (אם כי לא מגיע) לשלמות שאליה הצליח להגיע רק ליאו ליונס. האיש (או הוריו, בעצם) צריך לזכות בפרס האקדמיה ללשון לשם שמתגלגל על הלשון. סטיב סמית' של שנות ה-2000. אבל סטינו מהנושא. בויאן משחק יותר בניצחונות, ובעיקר קולע יותר (12.0 מול 5.3) בניצחונות. אם הוא יכול להוביל את הקבוצה בדקות המנוחה של וול וביל (או לפחות לתת מענה התקפי ראוי), יש לוושינגטון על מה לדבר.

(בתמונה - אי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר)

אבל לפני כל זה, משחק 11 של ג"ס נגד ס"א, שתי הקבוצות שהכי כיף לכתוב את השמות שלהן בר"ת. כתבתי כבר קצת על הסדרה הזו, בגדול, זה הזמן של פופוביץ' להוכיח כמה גדול הוא (בעיני גם למשוך את הסדרה ל-7 משחקים ו/או יצירת מספיק משחקים צמודים יעשו את העבודה, עם היתרון העצום שיש לג"ס מבחינת כשרון).