בטעם של פעם

אז לפני יומיים כתבתי פוסט זועם (זועם!) על הכדורסל הבינוני שמנפקת לנו הסדרה של ס"א ויוסטון. שמחתי לראות שפופ החליט להתעמק בפוסט שלי ולהפיק לקחים. מכיוון שאני פילנטרופ גדול אני אפילו לא אבקש תמורה בנוגע לזה.

נתחיל בנקודה שנגעתי בה בפוסט הקודם - הבוקר הלאקי-בול של יוסטון לא עבד. אבל בניגוד למשחק הקודם שבו כנראה העייפות הכריעה, הבוקר זה היה הרבה יותר בזכות ההגנה של ס"א. ובכלל, ס"א הבוקר, עם סגל שבתחילת העונה הייתי מהמהר שירוץ חזק מאוד בצמרת הדי-ליג (מקום 4-55 קל), הראתה סוף סוף כמו שקבוצה של פופ צריכה להראות.

אחרי שקברתי את אולדריג' שלשום, מסתמן שגם הוא הפנים את דברי, וסוף סוף ניצל את מה שאלוהים נתן לו (וזה האפשרות לשחק בספרס), ונראה כמו שחקן גבוה מול קבוצה של גמדים. הוא היה יעיל, קלע באחוזים גבוהים, לקח ריבאונדים ונתן בדיוק מה שהיה אמור (ושוב, אני לא אקח קרדיט. איש צנוע ועניו הנני). אולי שנת 2010 הפציעה לרגע, כי אפילו פאו נראה צעיר, אקטיבי ויעיל (כולל שתי חסימות מהממות), ואפילו דייויד לי לא הצליח לחרבן את משחק הפנים היעיל של ס"א. וכשהגבוהים שלך משחקים כל כך טוב, יעיל וחכם, כל מה שנותר לצוות המסייע מסביב (מועמדים רציניים להיות שחקני משנה מובילים בקבוצת טופ יורוקאפ), בראשות ג'ונתן סימונס הטיפשון אך הטוב (בעיקר בהגנה), הוא לא לחרבן את כל השאר. ובמספרים - אחרי שבמשחק 5 נושא הריבאונדים היה די שקול (52-47 לספרס, מול יוסטון עם רבע גבוה), הבוקר הספרס כבר שלטו ללא עוררין בקרשים (הו לגמרי הרגשתי כמו מנחם לס עכשיו) עם ניצחון 60-37 מתחת לסלים. מה עוד? 32 אסיסטים הבוקר אחרי (ותתכוננו, זה הרבה מספרים ברצף, וזה לפי סדר המשחקים) 19, 27, 23, 23, 24 במשחקים 1-5 בסדרה (די לקטר - זה יוצא 23.2 בממוצע, 9 פחות מהבוקר). זה ניצחון סטייל פופ. וזה רק סטטיסטיקות של אחד זוטר כמוני, עוד מעט יגיעו כל החבר'ה של הסטט' המתקדמות, ואז בכלל בטח תהיה פה חגיגה.

עכשיו מתחילים לחשוב על גמר המערב. לפופ תהיה הרבה עבודה לקראת המכונה המשומנת היטב של ג"ס, הקבוצה היחידה שאצלה הלאקי-בול הוא לא עניין של לאקי, ובגדול האלופה הנכנסת.

שני דברים בפוסט הזה על הסדרה הזו - הכדורסל שס"א שיחקו הבוקר בהעדרו של קאווי הוא לא הכדורסל שהם משחקים יחד איתו. המשחק היה הרבה יותר קבוצתי, הרבה יותר מסירות, הרבה יותר פנימה-החוצה, הרבה פחות בידודים, הרבה זריקות טובות (32 אסיסטים, כן?). האם אפשר לשלב את הקסם שהוא קאווי עם הכדורסל הזה? לא יודע, אני לא מאמן NBA. אבל אם יש מישהו שיכול, זה פופ, ואם יש זמן לעשות את זה, זה נגד גולדן סטייט.

הדבר השני הוא להתרכז דווקא בשחקנים של ס"א שנמצאים בקצה הרוסטר. בעיני התרומה של בריאן פורבס וקאדי לליין (ברצינות? זה שם אמיתי?), יכולה להיות אקוטית. לא יודע מה רמת הבק-דור שלהם, אבל אם הם יצליחו להתגנב למיטות של סטף, דוראנט וגרין מספיק בשקט בלילה ולפצוע אותם בברך בצורה מספיק חמורה, אולי יהיה לס"א סיכוי (אני לא בטוח שהשמות האלו באמת ברוסטר של הספרס, זה רק מה שגוגל אומר. טענות, אליו). בצד השני - אולי שווה פוסט משל עצמו, אבל זדיינו, אני כבר כותב פוסט, הארדן. הכוכבים בליגה נחלקים לשניים: כאלו שהם פרנצ'ייז פליירס, אבל עם תקרה זכוכית מאוד ברורה -דרוזן, הייוורד, גריק-פריק (נכון להיום, תרגעו. רק נכון להיום), באטלר, אייזאה, מילסאפ ודומיהם- ואלו שהם שחקני העילית של הליגה שיכולים לסחוב קבוצה לאליפות -לברון, קאווי, דוראנט, סטף (כן? לא? לא יודע כבר), ווסטברוק (וואלה לכו תמותו, בעיני הוא רוצח שצריך את הקבוצה הנכונה סביבו).

הארדן הוא בעיני שייך לגמרי לקבוצה השנייה. הוא שחקן עילית בליגה הזו, והוא שחקן שיכול לקחת את הקבוצה הנכונה עד הסוף. אבל המשחק הזה יהיה כתם על הקריירה שלו (וכזה שלא יורד בכביסה או עם אקונומיקה). זוכרים שכינינו אותו ניוטון של שנות ה-2000? (מה לא? תדמיינו שכן). אז התפוח לא נפל לו הבוקר על הראש (סטיגדיש!!!), והוא ממש לא הפציע אל תוך הסיטואציה (איך לעזאזל מתרגמים rise up to the occasion?). אני חושב שליוסטון יש עבודה קשה בקיץ, להחליט עם הסגל הזה (7 מתוך 8 שחקני הרוטציה חתומים לעונה הבאה) הוא גוד-אינף או שהם רוצים לעשות מהלך גדול בקיץ. מצד אחד יש להם את גולדן סטייט שלא נראה שמתכוונת ללכת לשום מקום בקרוב, מצד שני, לא כל יום אתה מקבל ג'יימס הארדן לקבוצה.